הצליל השמיני: בית גוברין בין זיכרון, טבע ותקווה
בפתח מערות הפעמון של בית גוברין ניכר המתח החריג בין שמחה אמנותית לבין המציאות הישראלית המורכבת. אירוע ההשקה של המיצב הרב תחומי “הצליל השמיני” התקיים ביום טעון במיוחד שבו לוו למנוחות חיילי צה”ל.
הדוברים בערב זה שבו וחזרו אל הפער המלווה את חיינו בין כאב לאומי עמוק לבין הצורך החיוני להמשיך לייצר תרבות, לחפש משמעות ולמצוא רגעים של חיבור אנושי.
רעיה שורקי, מנכ”לית רשות הטבע והגנים, הדגישה בדבריה כי דווקא ברגעים כאלה מקבלת הפעולה התרבותית משנה תוקף.
רעיה שורקי צילום: אביבה רוזן
לדבריה, אין מדובר במהלך מנותק מהמציאות אלא בפעולה של המשכיות תרבותית ובניית גשר המקשר בין טבע, אמנות וחברה. התערוכה במרחב התת קרקעי מציעה למבקרים מקלט זמני של התבוננות, שבו היצירה משמשת כרובד של נחמה ותקווה בתוך מציאות יומיומית מטלטלת.
בית גוברין כמרחב של חיים וסיפורים
מנהל הגן הלאומי בית גוברין, תומר סרגוסטי, תיאר את המקום כמרחב שבו מתגשמים חלומות אמנותיים. החיבור בין היופי הטבעי הפראי של הסביבה לבין היצירה האנושית העכשווית מייצר שכבה תפיסתית חדשה על גבי האתר הארכאולוגי המפואר.
המערות הללו, המוכרות כחלק מחבל ארץ המכונה “ארץ אלף המערות”, מוצגות בפרויקט זה כמרחב חי ונושם ולא כאתר היסטורי קפוא.
אף על פי שהקירות העשויים אבן גיר דוממים ואינם משמיעות קול, הם נושאים בתוכן סיפורים בני אלפי שנים על האופן שבו נחצבו ועל השימושים השונים שנעשו בהן לאורך הדורות.
המערות שימשו בעבר הרחוק כמקור חציבה, כאזורי אחסון, כמקומות מסתור ואפילו כאתרי פולחן קדומים, וכך הן הפכו לארכיון חומרי מרתק של זיכרון אנושי. בתוך המרחב הטעון הזה, המיצב החדש מבקש להוסיף רובד חווייתי נוסף המאפשר למבקרים לאסוף את הזיכרון הקיים מחדש דרך פעולה אקטיבית של צפייה והאזנה.
פלא הנדסי עתיק יומין
מערות הפעמון של בית גוברין הן עשרות מערות ענק שנחצבו בתקופות קדומות לצורך כריית אבן גיר לבנייה. שמן הייחודי נובע מצורת החציבה המתוחכמת שלהן, הכוללת פתח צר יחסית בחלק העליון אשר הולך ומתרחב כלפי מטה עד ליצירת חלל עצום המזכיר פעמון הפוך. שיטה זו הגנה על החוצבים מפני פגעי מזג האוויר ומנעה את קריסת התקרה. כיום גובהן של המערות מגיע לעשרות מטרים, והן מהוות חלק מרכזי מהגנים הלאומיים המושכים קהל רב מהארץ ומהעולם.
תהליך יצירת התערוכה בצל המציאות
הדר סטולרו, מנהלת השותפויות והפרויקטים, תיארה את העבודה על המיצב הנוכחי כתהליך ארוך ומורכב שנפרש על פני מספר שנים. העבודה נעשתה בתקופה ביטחונית מאתגרת במיוחד, דבר שדרש התאמות רבות ותעצומות נפש מצד כל העוסקים במלאכה. בכל שנה נבחר נושא מרכזי אחר המוביל את העשייה האמנותית באתר, והשנה נרקמה היצירה מתוך שיתוף פעולה הדוק, רגיש ואינטנסיבי בין האמנים לבין הצוות האמנותי וההפקתי.
סטולרו ציינה כי לצד ההתרגשות המקצועית והאמנותית הרבה, העבודה על התערוכה לוותה ברגשות מעורבים בשל רצף האירועים הקשה שעובר על החברה בישראל.
היא הביעה תקווה עמוקה כי ההשקות הבאות של פרויקטים תרבותיים בגן הלאומי יתקיימו בימים של שקט ושלום. המהלך כולו מדגיש את התפיסה לפיה מערות הפעמון אינן משמשות רק כתפאורה או כאולם תצוגה מודרני, אלא מהוות שותף פעיל, חי ונושם המכתיב את אופי היצירה ואת קצב פעימתה.
נקודת המבט האוצרותית: בין פילוסופיה לזיכרון
אוצרת התערוכה, הילי וורטמן, הגדירה את המפגש הראשוני בין המוזיקאי אהוד בנאי לבין חללי המערות כחוויה עוצמתית וכמעט קדמונית.
לדבריה, השילוב של החשכה, האקוסטיקה הייחודית וקירות האבן העצומיים יצר תחושה של כניסה אל מרחב הדומה לרחם מגונן. זהו מרחב המאפשר למבקרים להתנתק לחלוטין מהסחות הדעת של העולם החיצוני ולהיכנס למצב תודעתי מיוחד של גילוי עצמי וחיפוש מתמיד.
וורטמן הסבירה בדבריה רעיון פילוסופי עמוק לפיו תינוק מתהווה כשהוא נושא עמו ידיעה מסוימת של אמת מוחלטת, אך הוא מאבד אותה ברגע כניסתו אל העולם הגשמי.
לפי תפיסה זו, כל המסע האנושי במהלך החיים אינו אלא ניסיון מתמשך ושואף לשוב, להיזכר ולגעת באותה ידיעה ראשונית שנשכחה.
בהקשר זה, “הצליל השמיני” מעוצב כמרחב של זיכרון מחודש. המיצב אינו מעודד את המבקרים להביט החוצה בחיפוש אחר גירויים, אלא מכוון אותם להתבונן פנימה אל נבכי נפשם. בדבריה הודתה וורטמן לכל אנשי ההפקה והצוות הטכני שהצליחו לתרגם את הרעיונות המופשטים הללו למיצב פיזי מרשים ומרגש.
אהוד בנאי: מסע רוחני שממשיך להדהד
עבור כל מי שעוקב אחר יצירתו הענפה של אהוד בנאי, החיבור שלו לפרויקט הנוכחי נראה טבעי ומתבקש. לאורך יותר מארבעה עשורים של עשייה מוזיקלית וטקסטואלית עוסק בנאי בשאלות מורכבות של זהות, שורשים משפחתיים, מסעות וחיפוש רוחני בלתי פוסק.
משיריו המוקדמים בשנות השמונים ועד ליצירותיו המאוחרות, הוא נע בעקביות בין המרחב העירוני הסואן לבין השקט של המדבר, בין החול לבין הקודש, ובין המציאות היומיומית לבין מה שנמצא מעבר לה. בשירים רבים שלו מופיעות דמויות של נוודים, מחפשי דרך ועולי רגל, והנה גם כאן, במעמקי האדמה של בית גוברין, המבקר הופך בעצמו לנוסע במסע פנימי מודרך. במקום לצעוד בדרך פיזית מוגדרת, הוא נע דרך צלילים, זיכרונות ותחושות חמקמקות.
במהלך ערב ההשקה שיתף בנאי את הקהל בתהליך היצירה וסיפר על השירים המלווים את המיצב הדיגיטלי. הוא הרחיב על השיר המוכר “עטוף ברחמים”, אשר נכתב בתקופה אישית ומשמעותית מאוד בחייו, סביב חוויית הריון ולידה מרגשת במשפחתו. השיר על האולטרסאונד נולד מתוך אותה חוויה משפחתית אינטימית של הקשבה לפעימות לב ראשוניות בתוך החשכה.
בנאי הדגיש את הקשר ההדוק שבין לידה, משפחתיות, חלומות וזיכרון היסטורי, והסביר כיצד המוזיקה והמילים שלו מקבלות משמעות חדשה לחלוטין בתוך המרחב האקוסטי הטבעי של המערה. המפגש המרתק בין הטקסטים שלו לבין עבודת הווידאו המורכבת של רונן תנחום יצר רובד נוסף של פרשנות, המעניק לשירים פנים חדשות שלא נחשפו מעולם באולפני ההקלטה הרגילים או על במות המופעים המסורתיות.
רונן תנחום: בין אמנות, טכנולוגיה ותודעה
האמן הרב תחומי רונן תנחום פועל במשך שנים רבות בנקודת המפגש המרתקת שבין וידאו, סאונד, מיצב וטכנולוגיה מתקדמת. עבודותיו השונות עוסקות לעיתים קרובות בשאלות של תפיסה חושית, השתנות הזמן ופעולת הזיכרון האנושי.
רונן תנחום
במיצב “הצליל השמיני” הוא משתמש באמצעים דיגיטליים מתקדמים ביותר הכוללים מקרני ענק ומערכות מחשוב מורכבות, אך הוא מבהיר כי המטרה העיקרית אינה להפגין יכולת טכנולוגית או להרשים באמצעים טכניים. להפך, הטכנולוגיה בעבודתו נועדה לשרת חוויה אנושית בסיסית, פשוטה וחשופה מאוד.
הדימויים המופשטים המוקרנים על גבי קירות האבן המחוספסים של המערה אינם מבקשים להדהים את המבקרים באופן מסחרי, אלא לעורר בהם תחושות פנימיות עמוקות.
לעיתים הדימויים הללו נראים כמו תהליכים ביולוגיים מיקרוסקופיים, לעיתים הם מזכירים תנועות איטיות של אור במעמקי הים, ולעיתים הם נדמים כזיכרונות חמקמקים שקשה לאחוז בהם באופן רציונלי.
תנחום סיפר כי רגע ההצטרפות שלו לפרויקט היה מיידי, שכן עבודתו האמנותית עוסקת ממילא בקשר שבין סביבה, טבע ותודעה אנושית. העבודה המשותפת עם אהוד בנאי יצרה מפגש יוצא דופן בין שני יוצרים השונים מאוד בשפתם האמנותית היומיומית, אך קרובים ושותפים ברצונם העמוק לעסוק בשאלות קיומיות ובחיפוש עיקש אחר משמעות.
תנחום הדגיש את המתח המפרה שנוצר בין הטקסטים המובחנים של בנאי לבין הפרשנות הוויזואלית המופשטת שהוא בחר להעניק להם, תוך שאיפה ליצור דיאלוג אמנותי פתוח ולא איור או המחשה ישירה של המילים. העבודה המשותפת אפשרה לו להכניס את עצמו לתוך הטקסטים ולחבר אותם באופן ישיר לחייו האישיים.
אמנות אימרסיבית והחייאת אתרי מורשת
בשנים האחרונות הפכו חוויות אמנות אימרסיביות, המכונות בעברית ‘חוויות אופפות’, לאחד התחומים הצומחים והמצליחים ביותר בעולם התרבות הבינלאומי.
במקום לעמוד בצורה פסיבית מול יצירת אמנות התלויה על קיר במוזיאון, המבקר נכנס פיזית לתוך היצירה והופך לחלק בלתי נפרד ממנה. תערוכות המבוססות על הקרנות ענק, סאונד היקפי ותנועה חופשית במרחב זוכות להצלחה מסחרית ואמנותית כבירה באירופה, בארצות הברית ובאסיה, והן מצליחות למשוך קהלים צעירים ומגוונים שאינם נוהגים לבקר באופן קבוע במוסדות אמנות מסורתיים.
בישראל המגמה הזו עדיין צעירה יחסית, אך בשנים האחרונות ניכרת עלייה מרשימה במספר המיזמים המבקשים ליצור חוויה חושית כוללת המערבת כמה חושים בו זמנית.
”הצליל השמיני” משתייכת באופן מובהק למגמה עולמית זו, אך היא שונה לחלוטין מרבות מהתערוכות המסחריות המוכרות ברחבי העולם.
במקום להתקיים באולם תצוגה מודרני, ממוזג ומלאכותי, היא מתקיימת בתוך אתר ארכאולוגי והיסטורי עתיק. במקום להציף את המבקר בגירויים ויזואליים בלתי פוסקים ובקצב מהיר, היא מבקשת דווקא להאט את הקצב, לייצר שקט תעשייתי ולאפשר התבוננות פנימית עמוקה.
המעבר מתפיסה של אתרי מורשת כ”מוזיאונים פתוחים” בלבד אל תפיסה הרואה בהם מרחבים תרבותיים פעילים הוא אחד המאפיינים המעניינים של ניהול התרבות בישראל בשנים האחרונות.
בית גוברין מצטרפת למגמה זו בדרך ייחודית, שכן כאן לא מדובר במופע מוזיקה או תיאטרון המוצב באופן שרירותי באתר עתיק, אלא ביצירה מקורית שנולדה מתוך האתר עצמו, מתוך הקשבה לאקוסטיקה שלו, להיסטוריה שלו ולחומר שממנו הוא עשוי.
תרבות חיה באתרי מורשת בישראל
בשנים האחרונות מובילה רשות הטבע והגנים תפיסה ניהולית חדשנית ההופכת את אתרי העבר למרכזי תרבות חיים. במסגרת זו מתקיימים אירועים רבי רושם המותאמים לאופי המקומות:
גן לאומי קיסריה: מארח בקביעות מופעי מוזיקה גדולים של אמנים מקומיים ובינלאומיים באמפיתיאטרון הרומי העתיק.
גן לאומי מצדה: שימש לאורך השנים כבמה מרהיבה עבור הפקות אופרה רחבות היקף תחת כיפת השמיים למרגלות ההר ההיסטורי.
גן לאומי בית שאן: מציע מיזמי לילה חווייתיים הכוללים מופעי אור מתקדמים המעירים לחיים את הרחובות הרומיים המשוחזרים.
שילוב זה לא רק מעשיר את החוויה התרבותית של הציבור, אלא גם תורם באופן ישיר להנגשת אתרי המורשת לקהלים חדשים ולחיזוק התיירות המקומית.
חוויה אישית במעמקי האדמה: בין צליל לשקט
הכניסה הפיזית למערות הפעמון היא חלק בלתי נפרד מהחוויה האמנותית הכוללת. המעבר החד מאור השמש המסנוור של גבעות השפלה אל החשכה היחסית השוררת במעמקי האדמה מייצר מיד תחושת ניתוק מבורכת מהעולם שבחוץ ומהדאגות היומיומיות. בהדרגה העיניים מסתגלות לתנאי התאורה המיוחדים, והחלל העצום של המערה נחשף בפני המבקר במלוא תפארתו.
הצלילים המוזיקליים הראשונים של אהוד בנאי ממלאים את האוויר, וקירות האבן העתיקים נדמים כמי שסופגים את התדרים ומשיבים אותם אל המרחב באיחור קל ובאקוסטיקה שמימית שאין שני לה.
יש משהו כמעט טקסי ודתי בתנועה של האנשים בתוך החלל התת קרקעי. המבקרים נוטים לדבר ביניהם בשקט מופתי, ולעיתים הם בוחרים שלא לדבר כלל אלא פשוט להקשיב.
נדמה כי המקום עצמו, על כל כובד ההיסטוריה שלו, מכתיב ללכת בקצב אחר, איטי ומכבד יותר. ההקרנות הדיגיטליות של רונן תנחום מופיעות ונעלמות על פני הסלעים העתיקים, ויוצרות אשליה אופטית מרהיבה שבה קשה לעיתים להבחין היכן מסתיים הסלע הפיזי והיכן מתחיל הדימוי המוקרן.
הגבול הברור בין הטבע לבין האמנות המלאכותית מיטשטש לחלוטין. גם מי שאינו מגדיר את עצמו כחובב מושבע של אמנות עכשווית או מיצבי וידאו עשוי למצוא את עצמו נשאב אל תוך החוויה הטוטאלית הזו, פשוט בזכות העוצמה הגולמית של המקום והשילוב המדויק בין הסאונד, האור והאבן.
הדוברים השונים סיכמו את ערב ההשקה המרגש בקריאה להתמסרות מוחלטת לרגע החולף, לחוויה חושית שאינה ניתנת לשחזור מדויק באמצעים דיגיטליים ביתיים אלא מתקיימת אך ורק בזמן ובמקום המסוימים הללו.
בתוך מערות האבן העתיקות של בית גוברין נוצר דיאלוג נדיר בין עבר רחוק לבין הווה ישראלי טעון, בין שקט מוחלט לבין צלילים עמוקים שמבקשים להמשיך ולהישמע בלב המבקרים גם זמן רב לאחר שהביקור מסתיים והם עולים בחזרה אל אור היום.
נגן וידאו
00:00
00:36
קרדיטים והפקה
- אירוע תרבותי: הצליל השמיני
- מיקום גיאוגרפי: גן לאומי בית גוברין
- מנכ”לית רשות הטבע והגנים: רעיה שורקי
- מנהל הגן הלאומי: תומר סרגוסטי
- צוות הפקה ואמנות: הדר סטולרו, הילי וורטמן, כרמי וורטמן
- אמנים יוצרים: אהוד בנאי, רונן תנחום
- אוצרות וניהול אמנותי: הילי וורטמן, יאיר מוס
- גוף מפיק ויוזם: רשות הטבע והגנים
צילום: אביבה רוזן